בהשראת "They're Made Out of Meat" של Terry Bisson, ו"They're Made Out of Weights" של Max Leiter.
"הם רוצים לשים את זה בחלל."
"בחלל? מה הם רוצים לשים בחלל?"
"את המחשבים. אלה שהם מוציאים עליהם כל כך הרבה כסף. הם הגישו בקשה לשגר עד מיליון."
"מיליון מה?"
"לוויינים. כל אחד מהם הוא מרכז נתונים. הם רוצים להריץ את מכונות החשיבה במסלול כי על הקרקע נגמר החשמל."
"זה מגוחך. אתה אומר לי שהם רוצים לקחת את הדבר הכי יקר שיש להם ולשלוח אותו אל מחוץ לכדור הארץ?"
"מהכוכב. בכוונה. השמש בקושי שוקעת שם למעלה, אז הפאנלים כמעט תמיד עובדים. לפי האקסל זה זול יותר."
"טוב. לפחות זה רחוק. רחוק וקשה להגיע אליו. זה החלק החכם."
"זאת הבעיה. זה לא רחוק. חמש מאות קילומטר. שש מאות. מסלול נמוך. אפשר לשבת בכיסא בגינה ולראות אחד חולף מעליך."
"בסדר, אבל החלל גדול. גדול בטירוף. הם יפזרו מיליון קופסאות בתוך הריק ולא תמצא את כולם לעולם."
"בחלק מהתוכניות הם צריכים להיות קרובים זה לזה כדי להעביר נתונים במהירות. בתוכנית אחת שפורסמה, 81 לוויינים מקובצים בצביר ברדיוס של קילומטר. בחלק מהמקרים המרחק ביניהם הוא רק 100 או 200 מטר."
"מאה מטר."
"קרוב יותר מהבתים ברחוב שלי."
"בסדר. אבל אפשר להגן על הציוד."
"באחת התוכניות הלוויין פורש כנף סולארית רחבה יותר ממטוס ג'מבו. איך יחליפו יחידה שהתקלקלה אחרי שהיא כבר במסלול?"
"הם בטח חשבו על תיקונים."
"אני מניח שכן. אני עדיין רוצה לדעת מה קורה כשמשהו מתקלקל."
"ואם אי אפשר לתקן את היחידה?"
"אז כדאי שתהיה להם תוכנית למקרה כזה."
"לפחות המערכת יכולה לעבוד לבד."
"הלוויינים מתקשרים ביניהם בלייזרים. הם עדיין צריכים קשר לתחנות על הקרקע. מישהו צריך לשלוח הוראות ולקבל את התוצאות."
"אז זה שהיא שם למעלה לא אומר שהיא עצמאית."
"נכון. הקשר הזה עדיין צריך לעבוד."
"והיא מוגנת. ברור. משם. מישהו מגן עליה."
"הם יכולים לזהות איומים מהחלל. תוכנית המיירטים מכוונת להדגמה ב-2028. עדיין צריך להבין איך יגנו על הלוויינים האלה."
"בוודאי אף אחד לא יעז. זה ייקח..."
"מספיקה אחת. ב-1962 הם פוצצו פצצה בגובה 400 קילומטר, מעל האוקיינוס, למטרות מדעיות. מגה-טון וקצת. פנסי רחוב נכבו בהוואי, אלף וארבע מאות קילומטר משם. הפיצוץ השבית לוויינים שלא נבנו אפילו כמטרות. הם עשו את זה בטעות, לפני יותר משישים שנה, כשהשמים היו כמעט ריקים."
"אז פיצוץ אחד..."
"יכול לפגוע בלוויינים הרבה מעבר לאזור הפיצוץ עצמו. הקרינה יכולה להישאר במשך שנים."
"והם יחכו עם השיגור עד שתהיה הגנה?"
"זאת שאלה שהייתי רוצה לשמוע מישהו שואל."
"אז מה אנחנו עושים עם זה?"
"רשמית? אנחנו מביעים דאגה עמוקה. אנחנו מקדמים יחד הצעת החלטה. אנחנו קוראים לכללים בינלאומיים."
"ולא רשמית?"
"לא רשמית? אנחנו צופים. אני לא חושב שנהיה היחידים."
"אכזרי."
"אנחנו לא שמנו את זה שם."
סוף
הערות מאחורי הסיפור
כתבתי על היירוטים שצילמתי ליד הבית בפוסט על מרכזי הנתונים. זה חלק מהסיבה שההצעות האלה מדאיגות אותי.
הדיאלוג מבוסס על כמה הצעות שפורסמו, ובהן צבירים צפופים של לוויינים ומערכים סולאריים גדולים. המקורות למטה עוסקים גם בניסוי מ-1962 ובהדגמה המתוכננת של המיירטים. אני רוצה להבין איך המפעילים יתמודדו עם תקלות ויגנו על הציוד כבר מהשיגור הראשון.
מקורות
- בקשת SpaceX למערכת של מרכזי נתונים בחלל של עד מיליון לוויינים ב-500 עד 2,000 ק"מ, שה-FCC קיבל לטיפול (פברואר 2026).
- לוויין AI1, מוטת כנפיים של כ-70 מטר, רחב יותר מ-Boeing 747-8, עם יחידת מחשוב מתחלפת. Tom's Hardware, Data Center Dynamics (יוני 2026).
- תכנון של צביר צפוף של 81 לוויינים בגובה כ-650 ק"מ, רדיוס צביר של כ-1 ק"מ ומרחק בין לוויינים סמוכים של 100 עד 200 מטר. Google Research, Project Suncatcher.
- Starfish Prime: כ-1.4 מגה-טון בגובה כ-400 ק"מ, חגורות קרינה מלאכותיות, אובדן לוויינים תוך חודשים. NASA / GSFC.
- תוכנית למיירטים בחלל של U.S. Space Force, עם הדגמה ראשונית ב-2028; מעולם לא הוצב מיירט מסלולי מבצעי. Space Systems Command.